|
התקופה העות'מאנית
הכיכר התפתחה באופן טבעי … התקופה העות'מאנית
הכיכר התפתחה באופן טבעי בשלהי התקופה העות'מאנית, המחצית השנייה של המאה ה-19, כחלק מתהליך התרחבות העיר והיציאה מן החומות. היא נסמכת לפינה הצפון-מערבית של העיר העתיקה, בצומת דרכים מרכזי ממנה התפצלו דרכים ראשיות אל יפו, חברון, עזה, שכם ויריחו, והיא היוותה באותה עת נקודת מוקד טבעית להתפתחות סביבה של ירושלים החדשה שמחוץ לחומות. מעצמות אירופה והכנסיות הנוצריות השונות בנו סביבה את בנייניהם ומוסדותיהם, כדי לחזק את השפעתן בירושלים. משהקים השלטון העות'מאני את בית הדואר הטורקי במקום, נקראה צומת הדרכים "כיכר הדואר".
תקופת המנדט הבריטי
מגדל השעון שעמד בכיכר 1924–1934
בתקופת המנדט הוסב שמה של הכיכר ל"כיכר אלנבי", על שמו של הפילדמרשל אדמונד אלנבי, המצביא הבריטי ששחרר את ירושלים מידי הטורקים. היא נחשבה כיכר מרכזית וחשובה בירושלים המנדטורית, וב-1924 הקימו הבריטים בכיכר את בניין מגדל השעון, כתחליף למגדל השעון העות'מאני שהיה בשער יפו ופורק ב-1922. ב-1930 הוקם במקום בית עיריית ירושלים החדש, כאשר סניף בנק ברקליס מאכלס את חזיתו הדרומית הפונה לכיכר. באוקטובר 1934 הוחל בפירוק מבנה מגדל השעון שנטען שהוא מפריע לתנועה.
בסמוך לכיכר היו גם אכסניות, בתי מלון וסניף של מועדון רוטרי.
הכיכר בשנות ה-40 של המאה ה-20, בניינים משמאל לימין: הקיר המערבי של בנק ברקליס - כיום חלק מבניין העירייה, בניין שהוא חלק מהמתחם הצרפתי - כיום הוא הרוס ועל שטחו מונחים פסי הרכבת הקלה, אכסניה שתופעלה בידי ארגון ימק"א ובה סניף של רוטרי - כיום הרוסה ועל שטחה מונחים פסי הרכבת הקלה, מלון פאסט - נהרס ועל שטחו נבנה מלון פנינת דן - כיום הוא מלון נטוש ובניין חנויות בפינת יפו וממילא - כיום פעיל במתכונתו המקורית
תקופת ירושלים המחולקת
בחלוקת ירושלים לאחר מלחמת העצמאות, חצה הקו העירוני את הכיכר, שהפכה לנקודת חיכוך בין מזרח ירושלים למערבה. בית עיריית ירושלים, הצמוד לבנק ברקליס מאחור, הוסיף לשמש את עיריית ירושלים הישראלית חרף מיקומו הרגיש וסכנת הפגיעה בו. על בניין העירייה ועל בניינים נוספים שבסביבתו הוקמו עמדות של צה"ל, וסימני פגיעות כדורים ורסיסים עוד ניכרים בבית ובמבנים שסביבו. הכיכר עצמה הייתה ממוקשת ומוקפת בקיר מגן מעוגל עשוי בטון, שנועד להפריד בין הצלפים הירדנים שעל החומה ובין עוברי אורח ישראלים. מלון פאסט, שבצידו הדרומית של הכיכר נותר כולו בשטח ישראל. בשנות ה-50 שימש הבניין לשיכון עולים חדשים, אולם בשל הקרבה לגבול התגוררו במלון אוכלוסיות במצב סוציו אקונומי נמוך והעזובה וההזנחה במלון הייתה רבה.
לאחר איחוד העיר
לאחר איחוד שני חלקי העיר ירושלים במלחמת ששת הימים הוסב שמה של הכיכר לכיכר צה"ל. ושבועיים לאחר סיום המלחמה החל בפינוי הריסות הבתים ובפירוק קירות המגן לאורך הקו העירוני. המבנים שהיו צמודים לחומת העיר העתיקה מאזור הכיכר ועד שער יפו נהרסו והחומה שופצה ושומרה. הכיכר שבה לשמש צומת רחובות חשוב ונקודת חיבור מרכזית בין העיר העתיקה והחדשה, ובין מזרח ירושלים ומערבה. ביולי 1974 נהרס מלון פאסט, שנרכש על ידי עיריית ירושלים מהפטריארכיה הארמנית והמגרש נמכר ליזמים שקיבלו אישור לבנות מלון חדש במקום. לאחר שנים רבות של עיכובים נפתח במקום מלון פנינת ירושלים בשנת 1996 אך המלון פשט את הרגל, נסגר ב-2006 והבניין ננטש.
כחלק מהעבודות על הרכבת הקלה בירושלים, עברה הכיכר בשנת 2005 שיפוץ נרחב, ומתחתיה נכרתה מנהרה למכוניות על מנת להסיט כלי-רכב מן הכיכר ולאפשר מעבר חלק לרכבת הקלה שהחלה פעילותה ב-2011. הכיכר עברה "מתיחת-פנים" על פי תוכניתו של האדריכל משה ספדיה אשר כללה ריצוף מחדש, בניית תיאטרון קטן, שתילת עצים ובניית רחבה להולכי רגל. רחוב יפו, מכיכר צה"ל מערבה, הפך משנת 2011 למדרחוב מרוצף הסגור לתנועת כלי רכב למעט הרכבת הקלה. רוצף הסגור לתנועת כלי רכב למעט הרכבת הקלה.
|
LongDescription
|
