גלעד לזכר 45 הנופלים בקרב שילטא אל בורג' 1948
מתוך עמוד ענן
(שם:גלעד ה 45 שילטא אל בורג'. תיאור:) |
|||
| (8 גרסאות ביניים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{Point | {{Point | ||
| - | |Lon= | + | |Lon=35.02411498335 |
| - | |Lat=31. | + | |Lat=31.919895100347 |
| - | |Height= | + | |Height=272 |
| - | |MeasuredByGPS= | + | |MeasuredByGPS=No |
| - | |Name=גלעד | + | |Name=גלעד לזכר 45 הנופלים בקרב שילטא אל בורג' 1948 |
| - | |Description= | + | |Description=אחד הקרבות הקשים ביותר במלחמת העצמאות, ובמלחמות ישראל בכלל. ידוע גם בשם קרב כוריכור. בקרב נפלו 45 לוחמים של חטיבת יפתח של הפלמ"ח, גופותיהם של 44 לוחמים נשארו בשטח ונאספו לקבורה רק לאחר שנה וחצי ע"י הרב גורן ז"ל שעשה מאמצים רבים להביאם לקבורת ישראל. |
| - | | | + | |LongDescription=מוויקיפדיה: |
| - | | | + | קרב חירבת כוריכור (קוריקור), קרב עקוב מדם במלחמת השחרור, בין פלוגה ב' מהגדוד הראשון של חטיבת יפתח, שמפקדו היה אתיאל עמיחי, לכוחות ירדניים, בסמוך למקום שבו שוכן היום מושב שילת. |
| + | |||
| + | ב-17 ביולי 1948, לקראת תום מבצע דני וממש לפני הפסקת האש, נשלחה פלוגה ב' לחסום הגעת כוחות ירדנים מבית נבאללה לכיוון לטרון, שם התארגנה התקפה מכריעה. המחסום אמור היה להיות מוצב צפונית-מזרחית לרכס כוריכור (כיום היישובים כפר האורנים ולפיד), בנקודת מפגש הדרך (כיום כביש 455) עם נחל מודיעים. | ||
| + | |||
| + | לאחר כיבוש שילתא (כיום מושב שילת), הגיעה לשם פלוגה מוקטנת בת 2 מחלקות (אחת מהן "המחלקה הדתית"), שמנו 82 חיילים. מפקד הכוח היה פנחס זוסמן (סיקו), אז בן 21, ולימים פרופסור ומנכ"ל משרד הביטחון. | ||
| + | |||
| + | עם רדת הלילה התחיל הכוח לנוע לעבר רכס כוריכור (גבעה 318). זו גבעה מאורכת שחלקה המערבי גבוה יותר ועליו בית (חירבת כוריכור). הלוחמים הבחינו בנוכחות אנשים על חירבת כוריכור, וסברו שמדובר בכפריים. מפקד המחלקה הדתית הציע למ"פ לתקוף את הבית אך נענה בסירוב. המ"פ התקשר למפקדת הגדוד והסמג"ד אסף שמחוני הציע לו לכבוש את הבית, אולם המג"ד אתיאל עמיחי הורה לו להתמקד במשימה של חסימת הכביש בית נבאללה - צומת בן סירא. לאחר דיון קצר, החליט המ"פ זוסמן להמשיך במשימה לחסימת הכביש, ולא לכבוש את החירבה שהייתה מרוחקת רק כמה מאות מטרים מהם. עם אור ראשון (18 ביולי) הבחינו הלוחמים בטור של שריוניות ירדניות החונה על הכביש שאותו היו אמורים לחסום. צוות מרגמות של הפלמ"ח החל לירות על הטור המשוריין וכך התגלתה לירדנים נוכחותה של פלוגת הפלמ"ח. הירדנים החלו להשיב אש ממספר נקודות: | ||
| + | |||
| + | מחירבת כוריכור שמצפון, שבדיעבד התברר שאמנם חנה בה כוח ירדני. | ||
| + | מרגמות בקוטר 82 מ"מ שטווחו על ידי הכוח שעל החירבה. | ||
| + | כפריים מהסביבה שהצטרפו לכוחות הלגיון, ותקפו ממזרח. | ||
| + | בהמשך, איגף הכוח המשוריין מדרום, על מנת להקשות על הנסיגה. | ||
| + | כשהתברר שכוח הפלמ"ח לא יוכל להחזיק מעמד, ניתנה פקודת נסיגה. הלוחמים נסוגו לכיוון שילתא שממערב, ולכיוון אל בורג' (כיום גבעת התיתורה) שמדרום. במהלך הנסיגה נהרגו עשרות חיילים מאש הירדנים והכפריים מהסביבה. על אלה נוספו הרוגים מאש של לוחמים מהגדוד השלישי של הפלמ"ח ששהו באל בורג', שסברו בטעות שאלו כוחות אויב. | ||
| + | |||
| + | בסוף היום נספרו 45 הרוגים מתוך 82 שיצאו למשימה. אחד מההרוגים (יהודה שפייר), הוצא משדה הקרב בלילה לאחר מכן והובא לקבורה בחלקה הצבאית בבית הקברות נחלת יצחק. גופותיהם של יתר 44 הלוחמים נשארו בשטח, ורק לאחר כשנה וחצי נאספו על ידי הרב הצבאי יצחק מאיר, בסיוע אסף שמחוני שהיה בעת הקרב סמג"ד הגדוד הראשון של הפלמ"ח, והובא למקום בפקודת הרב גורן כשהוא מתחזה לאזרח כדי לזהות את מקום הקרב. השרידים הוכנסו לארונות עץ והועברו לישראל דרך מעבר מנדלבאום. הם הובאו לקבורה ביום י"א באדר (יום תל-חי) (28 בפברואר 1950), בקבר אחים בבית העלמין הצבאי שבהר הרצל. | ||
| + | |||
| + | המ"פ פנחס זוסמן נשא כל חייו את האשמה, כאילו הוא אשם בכך שלא קיבל את ההצעה לתקוף את הבית בראש הגבעה, ואף שקל בתחילה לשלוח יד בנפשו. | ||
| + | |||
| + | מפות, סרטוני טקסים, ראיונות עם לוחמים, דפי הנופלים, ניתן למצוא באתר "הנצחת קרב המ"ה": http://bit.ly/kurikur45 | ||
| + | |images=2016.09.01-122418.836.android.jpg,2016.09.01-122553.920.android.jpg | ||
|PointType=אנדרטה | |PointType=אנדרטה | ||
| - | | | + | |ExtLinks=https://sites.google.com/site/kurikur45/ceremonies/memorial98 |
| - | | | + | https://www.youtube.com/watch?v |
| - | |LastUpdate= | + | |Contributors=אמוצקה, Bobijin, Meir315, בןישי, Akotter, צוות08 |
| + | |LastUpdate=9/16/2024 12:09:15 | ||
|WinId=635498384761534448 | |WinId=635498384761534448 | ||
| - | | | + | |Csrc= |
| - | | | + | |Accessibility= |
}} | }} | ||
גרסה אחרונה מתאריך 12:09, 16 בספטמבר 2024
272 מ'
תקציר
אחד הקרבות הקשים ביותר במלחמת העצמאות, ובמלחמות ישראל בכלל. ידוע גם בשם קרב כוריכור. בקרב נפלו 45 לוחמים של חטיבת יפתח של הפלמ"ח, גופותיהם של 44 לוחמים נשארו בשטח ונאספו לקבורה רק לאחר שנה וחצי ע"י הרב גורן ז"ל שעשה מאמצים רבים להביאם לקבורת ישראל.
הרחבה
מוויקיפדיה: קרב חירבת כוריכור (קוריקור), קרב עקוב מדם במלחמת השחרור, בין פלוגה ב' מהגדוד הראשון של חטיבת יפתח, שמפקדו היה אתיאל עמיחי, לכוחות ירדניים, בסמוך למקום שבו שוכן היום מושב שילת.
ב-17 ביולי 1948, לקראת תום מבצע דני וממש לפני הפסקת האש, נשלחה פלוגה ב' לחסום הגעת כוחות ירדנים מבית נבאללה לכיוון לטרון, שם התארגנה התקפה מכריעה. המחסום אמור היה להיות מוצב צפונית-מזרחית לרכס כוריכור (כיום היישובים כפר האורנים ולפיד), בנקודת מפגש הדרך (כיום כביש 455) עם נחל מודיעים.
לאחר כיבוש שילתא (כיום מושב שילת), הגיעה לשם פלוגה מוקטנת בת 2 מחלקות (אחת מהן "המחלקה הדתית"), שמנו 82 חיילים. מפקד הכוח היה פנחס זוסמן (סיקו), אז בן 21, ולימים פרופסור ומנכ"ל משרד הביטחון.
עם רדת הלילה התחיל הכוח לנוע לעבר רכס כוריכור (גבעה 318). זו גבעה מאורכת שחלקה המערבי גבוה יותר ועליו בית (חירבת כוריכור). הלוחמים הבחינו בנוכחות אנשים על חירבת כוריכור, וסברו שמדובר בכפריים. מפקד המחלקה הדתית הציע למ"פ לתקוף את הבית אך נענה בסירוב. המ"פ התקשר למפקדת הגדוד והסמג"ד אסף שמחוני הציע לו לכבוש את הבית, אולם המג"ד אתיאל עמיחי הורה לו להתמקד במשימה של חסימת הכביש בית נבאללה - צומת בן סירא. לאחר דיון קצר, החליט המ"פ זוסמן להמשיך במשימה לחסימת הכביש, ולא לכבוש את החירבה שהייתה מרוחקת רק כמה מאות מטרים מהם. עם אור ראשון (18 ביולי) הבחינו הלוחמים בטור של שריוניות ירדניות החונה על הכביש שאותו היו אמורים לחסום. צוות מרגמות של הפלמ"ח החל לירות על הטור המשוריין וכך התגלתה לירדנים נוכחותה של פלוגת הפלמ"ח. הירדנים החלו להשיב אש ממספר נקודות:
מחירבת כוריכור שמצפון, שבדיעבד התברר שאמנם חנה בה כוח ירדני. מרגמות בקוטר 82 מ"מ שטווחו על ידי הכוח שעל החירבה. כפריים מהסביבה שהצטרפו לכוחות הלגיון, ותקפו ממזרח. בהמשך, איגף הכוח המשוריין מדרום, על מנת להקשות על הנסיגה. כשהתברר שכוח הפלמ"ח לא יוכל להחזיק מעמד, ניתנה פקודת נסיגה. הלוחמים נסוגו לכיוון שילתא שממערב, ולכיוון אל בורג' (כיום גבעת התיתורה) שמדרום. במהלך הנסיגה נהרגו עשרות חיילים מאש הירדנים והכפריים מהסביבה. על אלה נוספו הרוגים מאש של לוחמים מהגדוד השלישי של הפלמ"ח ששהו באל בורג', שסברו בטעות שאלו כוחות אויב.
בסוף היום נספרו 45 הרוגים מתוך 82 שיצאו למשימה. אחד מההרוגים (יהודה שפייר), הוצא משדה הקרב בלילה לאחר מכן והובא לקבורה בחלקה הצבאית בבית הקברות נחלת יצחק. גופותיהם של יתר 44 הלוחמים נשארו בשטח, ורק לאחר כשנה וחצי נאספו על ידי הרב הצבאי יצחק מאיר, בסיוע אסף שמחוני שהיה בעת הקרב סמג"ד הגדוד הראשון של הפלמ"ח, והובא למקום בפקודת הרב גורן כשהוא מתחזה לאזרח כדי לזהות את מקום הקרב. השרידים הוכנסו לארונות עץ והועברו לישראל דרך מעבר מנדלבאום. הם הובאו לקבורה ביום י"א באדר (יום תל-חי) (28 בפברואר 1950), בקבר אחים בבית העלמין הצבאי שבהר הרצל.
המ"פ פנחס זוסמן נשא כל חייו את האשמה, כאילו הוא אשם בכך שלא קיבל את ההצעה לתקוף את הבית בראש הגבעה, ואף שקל בתחילה לשלוח יד בנפשו.
מפות, סרטוני טקסים, ראיונות עם לוחמים, דפי הנופלים, ניתן למצוא באתר "הנצחת קרב המ"ה": http://bit.ly/kurikur45
סיווג: אנדרטה
נגישות:
מקור:אמוצקה, Bobijin, Meir315, בןישי, Akotter, צוות08
תאריך עדכון: 9/16/2024 12:09:15
קישורים חיצוניים
https://sites.google.com/site/kurikur45/ceremonies/memorial98 https://www.youtube.com/watch?v
