עיון בוויקי

מתוך עמוד ענן

קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הר המוריה - הר הבית
המקום הקדוש והחשוב ביותר לעם היהודי. בראש המקום הקדוש והחשוב ביותר לעם היהודי. בראש ההר, סלע האם בולט מעל פני השטח, ומצוי בתוך המבנה בעל הכיפה המוזהבת, הקרוי "כיפת הסלע". סלע זה קרוי במקורות היהודיים "אבן השתייה" ומשמעות השם היא, שעל פי מסורת יהודית, ממנה "הושתת" העולם. בתוך הסלע קיימת מערה הקרויה בפי המוסלמים "מערת הרוחות", משום שעל פי אמונתם נשמות המתים מגיעות להתפלל במקום. מובילים אליה מספר מדרגות היורדות אליה מתוך מבנה כיפת הסלע. חוקרים טוענים כי המקום היה קדוש עוד מהתקופה היבוסית, ומשערים כי מערה זו שימשה כמערת קבורה. בתוך המערה יש בור הקרוי "בור הרוחות" שטיבו אינו ידוע במדוייק. את פתח הבור מכסים שטיחים כך שלא ניתן לזהותו בביקור סטנדרטי במקום. על פי המסופר בפרשת וירא בספר בראשית שבתנ"ך, כאן נצטווה אברהם אבינו להעלות לקורבן את בנו, יצחק אבינו, וכאן הוא נעקד. מלאך האלוהים עצר ברגע האחרון בעד אברהם, ובמקומו של יצחק הקריב אברהם במקום זה איל מזדמן שעבר במקום. על פי המסופר בתנ"ך, לאחר שכבש דוד המלך את ירושלים, הוא קנה את המקום הזה, שהיה בזמנו מחוץ לעיר הקדומה, "בכסף מלא". המוכר היה ארונה המלך, והמקום שימש כגורן שלו. לאחר הקניה, בנה דוד מזבח במקום, ועליו העלה קורבן. בעקבות המעשה נעצרה מגיפה שהשתוללה בעם, ודוד ראה בכך אות לסגולתו של המקום. לכן הוא ייעד את המקום לבניית מקדש לאלוהי ישראל. דוד העלה את ארון הברית לירושלים, אך הנביא נתן עצר בעדו בשם אלוהים, מלבנות את בית המקדש. דוד צווה על ידי הנביא להשאיר את מלאכת בניין המקדש לבנו שלמה שימלוך אחריו. שלמה המלך, בנו ויורשו של דוד, הוא אכן זה אשר בנה את בית המקדש הראשון על ההר הזה, הוא הר המוריה. (שלאחר בניין המקדש עליו, נקרא גם "הר הבית" על שם "בית המקדש", הוא "הבית", בה"א הידיעה). בפסגת ההר, נבנה ה"דביר", הוא "קודש הקודשים" של בית המקדש - המקום הפנימי והמקודש ביותר במקדש. על אבן השתיה, היא סלע האם, הונח ארון הברית, העשוי עץ ומצופה זהב טהור, ובתוכו שתי לוחות הברית, שהיו מפוסלות מאבנים יקרות, שעליהן נחרטו "עשרת הדיברות". מעל הארון, סוככו הכרובים - דמויות מלאכיות מכונפות - ופניהם איש אל אחיו. הארון כונה "הדום רגליו" של אלוהי ישראל, והמקום היה אסור בכניסת כל אדם, תמיד. מלבד יום אחד בשנה, יום הכיפורים, הוא היום הקדוש ביותר, אז נכנס הכהן הגדול לבדו אל המקום, הקטיר בו קטורת ונשא תפילה חשובה לשלום העם והעולם. בהיכל המקדש אשר לפני הדביר הוצבו מנורת זהב טהור, מזבח קטורת מוזהבת, ושולחן "לחם הפנים" בציפוי זהב. בחצר המקדש הוקם המזבח הגדול מנחושת עליו העלו קורבנות, וכן הוצבו כיורי נחושת לרחיצת ידיים ורגליים של הכוהנים והמבקרים במקום. מלכי בית דוד טיפחו את המקום ודרשו כי יהיה מקום הפולחן היחידי בארץ יהודה לאלוהי ישראל. מימי המלך יאשיהו, מסופר במקרא על איבוד כל מקומות הפולחן ביהודה ובשומרון, חוץ ממקדש ירושלים ששכן במקום זה, ואף קיים לכך תימוכין ארכיאולוגיים. בית המקדש הראשון נחרב בידי נבוכדנצאר מלך בבל שכבש את ירושלים בשנת 586 לפנהסה"נ, הגלה את תושביה לבבל, והעלה את העיר והמקדש באש. לאחר כשבעים שנה, שבו מספר קבוצות של יהודים מהגולה בבבל, בעקבות הצהרתו המפורסמת של כורש מלך פרס, המנצח הגדול של האימפריה הבבלית, והחלו לשקם את ירושלים ולבנותה מחדש. קבוצה גדולה בראשות זרובבל בן שאלתיאל, שהיה נצר בית המלוכה משושלת דוד, יחד עם הכוהן הגדול יהושע בן יהוצדק, שהיה נצר למשפחת הכהונה המיוחסת משושלת צדוק הכהן (הכהן מימי דוד המלך), החלו לבנות שוב את בית המקדש. תחילה שוקם המזבח שלפני המקדש, ולאחר מכן החלו בבנייתו המחודשת של המקדש, ובשנת 516 לפנה"ס נחנך בראשותם, ברגש רב, בית המקדש השני. בשנת 322 לפנהסה"נ, נכבשה הארץ על ידי היוונים בראשות אלכסנדר מוקדון. כאשר עלה לשלטון אנטיוכוס אפיפנס הוא הטיל על היהודים גזרות וציווה להעלות קורבנות של בעלי חיים טמאים במקדש. הדבר עורר עליו מרד יהודי, בראשות כוהנים מבית חשמונאי, וכאשר שחררו החשמונאים את ירושלים מהכיבוש היווני, נערכו שיפוצים רבים במקדש ובסביבתו. בתקופת הורדוס, הוענק לצורתו הטופוגרפית של ההר, מראה חדש, שנשמר עד ימינו אנו. הורדוס הגדיל מאוד את המתחם על חשבון הגיאיות שמצדדיו וכך הפך המקום לגדול והמרשים ביותר בכל האיזור בזמנו. את המקדש הוא בנה מחדש, מהמסד ועד הטפחות, ועל המבנה שבנה במקום אמרו חז"ל: "מי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו" (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא דף ד' עמוד א'). המקדש השני נחרב בידי חילות הרומאים בראשות המצביא טיטוס, בשנת 70 לספה"נ. לאחר חורבן בית המקדש השני נבנה במקום ככל הנראה מקדש פגאני כחלק מהרצון להשליט את הפולחן הנוכרי בעיר. בתקופה הביזנטית עמד ההר שמם, כמתואר במפת מידבא, ושימש כמקום אשפה לתושבי העיר הביזנטיים הנוצריים, מתוך מגמה להשפיל את היהודים בחילול מקומם המקודש. בשנת 638 לספה"נ כבשו הערבים את ירושלים והח'ליף השני עומאר אבן אל ח'טאב אף הגיע על פי המסורת לירושלים באופן מיוחד כדי לקבל את כניעתה. עומר ביקר בהר הבית לאחר שביקש לראות את מקום קדשם של היהודים. הוא ביקש להתפלל במקום, אך סירב לכוון את פניו לכיוון אבן השתיה המקודשת ליהודים והלך להתפלל בדרום המתחם כשפניו לכיוון מכה בלבד, העיר המקודשת למוסלמים בארץ ערב. לאחר זמן, נבנה במקום תפילתו בדרום המתחם מסגד צנוע מעץ, ששימש את החיילים הערבים ששהו במקום. בשנת 691 הקים הח'ליף עבד אל מלכ אבן אל מרוואן את המבנה המפואר של כיפת הסלע בראש ההר, זה הנראה במקום כיום. סיבת בנייתו איננה ברורה כל צרכה. מה גם שאין למבנה כל צורה של מסגד והוא אינו מכוון לדרום (למכה) דווקא. מקובל להסביר זאת כרצון לבסס מקום קדוש באיזור האגן המזרחי של הים התיכון, שהיה מרכז שלטונם של השושלת האומיית שעבד אל מלכ היה מבניה, או כדי לנסות ולהתחרות במבנים הנוצריים האחרים בירושלים. בתחילת תקופה זו שימשו היהודים בירושלים כאנשי התחזוקה של המבנה ויש הטוענים שהמבנה נבנה על ידי יהודים או בשביל היהודים במקור, אם כזכר לבית המקדש ואם מתוך רצון לתת חשיבות למקומם הקדוש. כך או כך, לאחר מספר שנים סולקו היהודים מהמקום על ידי המוסלמים אשר הפכו את המקום לנחלתם בלבד. כעשר שנים לאחר בניית כיפת הסלע, בעשור הראשון של המאה השמינית, נבנה מבנה קבע גדול מאבן למסגד שבדרום המתחם, על ידי הח'ליף אל וליד אבן עבד אל מלכ, שהחליף את מבנה העץ הארעי שהיה במקום. ובערך מאותה תקופה החל המתחם להיות מזוהה עם מסגד "אל אקצא" (הקיצון, המרוחק) המוזכר בקוראן פעם אחת בהקשר של סיפור מופלא שסיפר מוחמד נביא האסלאם, על חיה אגדית בשם "אל בוראק", שהיא בעצם סוסה, אשר לה פני אשה ובעלת כנפיים, ואשר לילה אחד הסיעה את מוחמד מהמסגד הקדוש שבמכה אל המסגד המרוחק. בסיפור, עלה מוחמד השמימה מהמסגד המרוחק (המוסלמים מצביעים כיום על אבן השתיה כמקום ממנו עלה מוחמד השמימה בביקורו במקום, ואשר לשם חזר בירידתו), ושם נפגש עם הנביאים אברהם, משה, ישוע, גבריאל ועוד, ואף עם הבורא, ובמעמד זה קיבל את הציווי על חמשת התפילות שכל מוסלמי מחוייב בהן מדי יום. זה פשר קדושתו הנוכחית של המקום באסלאם. במשך שנות שלטונם הרבות בנו המוסלמים במתחם הגדול מספר מבנים המשמשים למטרות שונות. ברחבי ההר פזורים "מצטבות" - הם משטחי תפילה, שבצדם הדרומי קבוע בדרך כלל "מיחראב" - גומחת תפילה, המסמנת את כיוון התפילה לכיוון העיר מכה שבחצי האי ערב. מבנים נוספים הם ה"סבילים" - מתקני מים שנועדו לשתייה או לרחצה לקראת התפילה, כמתחייב על פי דת האסלאם. ישנם גם מבני זיכרון שונים, המכונים "קובות" - מבני כיפה. בשנת 1951, נרצח עבדאללה מלך ירדן ברחבת מסגד אל אקצא, על ידי מתנקש ערבי, שליח משפחת אל חוסייני, בעת שיצא מתפילת יום הששי במסגד. עבדאללה נחשד על ידם כמתון מדי ביחסו לישראל. בנו ויורשו של עבדאללה, המלך חוסיין, תרם למבנה כיפת הסלע את הציפוי המוזהב שעל כיפתה, אשר הותקנה בשנות ה-90 של המאה ה-20 (עד אז היתה הכיפה עשוייה עופרת כסופה, בדומה לכיפת מסגד אל אקצא). לצורך מימון המיזם, אף מכר חוסיין אחוזה שהייתה לו בלונדון. לאורך רוב תקופת שלטון המוסלמים במקום נאסרה הכניסה מכול וכול על לא מוסלמים, והמפר את ההוראה היה צפוי לעונש מוות. בשנות השישים של המאה ה19, נפתח לראשונה הר הבית לכניסת לא מוסלמים על ידי השלטון העות'מאני בשל לחץ מדינות אירופה עליה. במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את האתר הקדוש, אך למרבה הצער והתדהמה, השליטה במקום הועברה חזרה לידי הוואקף המוסלמי, הכפוף לממלכת ירדן. בהסכם השלום עם ירדן שנחתם ב1995, התחייבה ישראל "לשמור על "תפקידה המיוחד" של משפחת המלוכה הירדנית בשמירה על המקומות הקדושים בירושלים". כמקום הקדוש ביותר, זוכה הר הבית להתייחסות מגוונת מצד קהלים וזרמים שונים בעם היהודי. החרדים נמנעים לעלות אליו מפאת קדושתו, שכן לטענתם, כל אדם בדורנו טמא ב"טומאת מת", אם משום שנגע במת, או ששהה במחיצתו של מת. אדם הטמא בטומאה זו אינו רשאי להיכנס לתחומים מסויימים של המקדש, גם כאשר הוא חרב ואינו קיים בפועל (-המצב בימינו). ההיטהרות מטומאה זו מסובכת. לעומת זאת, על פי ההלכה היהודית עצמה, אם כל העם טמא בטומאה זו ואין אפשרות להיטהר ממנה, אזי אין הגבלת כניסה למקדש כל עוד האפשרות להיטהר נמנעת מסיבה כלשהי. זו הסיבה לדעתם של רבנים וזרמים אחרים, המעודדים את העליה להר, ומקווים לבנות עליו שוב את בית המקדש. מתחת לפני השטח רוחשת מחלוקת זו בעצם היחס לתנועת הציונות ומדינת ישראל, שהחרדים התנגדו לה ולכל הפעולות בעלות האופי הדומה לה, לעומת רוב העם ורבנים וזרמים אחרים שראו בציונות ובפעולותיה מעשה אידאלי. הכניסה למתחם אפשרית היום בהגבלות שונות, בזכות התעקשות מינורית של ממשלת ישראל. הוואקף המוסלמי, בגיבויה של מדינת ישראל, אינו מאפשר פולחן שאינו מוסלמי במקום. הכניסה למי שאינם מוסלמים הינה אך ורק דרך שער המוגרבים, שנמצא מימין לכניסה הראשית הדרומית לרחבת הכותל המערבי של ההר, ואין כניסה ללא מוסלמים משמונת השערים האחרים של ההר. הבאים נדרשים לבידוק ביטחוני קפדני, להצגת תעודה מזהה (ישראלים), ולאיסורים והגבלות שונות. הר הבית פתוח למי שאינם מוסלמים רק בימים א' - ה', בשעות: בבוקר: מ-07:30, עד 11:00 בשעון קיץ, ועד 10:00 בשעון חורף. בצהריים: מ13:30 עד 14:30 בשעון קיץ, ומ12:30 עד 13:30 בשעון חורף. הר הבית סגור בימי שישי ושבת, והכניסה מוגבלת בחודש הרמאדן. אין כניסה גם בחגים מוסלמיים ותאריכים מיוחדים לאיסלאם. הכניסה למבנים במתחם, ביניהם כיפת הסלע ומסגד אל אקצא, מנועה תמיד ממי שאינם מוסלמים על ידי אנשי הוואקף . אם יש ספק, כדאי לבדוק באתרי הר הבית ברשת, או להתקשר למשטרה ולברר האם הר הבית פתוח. "שייבנה בית המקדש במהרה בימינו!" ית פתוח. "שייבנה בית המקדש במהרה בימינו!" Description
744  + Height
Amudanan.JPG  +, DSC07764.JPG  +, DSC07766.JPG  +, 2015.05.26-122922.437.android.jpg  + Images
28 May 2019 22:24:50  + LastUpdate
31.778  + Lat
35.235  + Lon
false  + MeasuredByGPS
אתר היסטורי  + PointType
אתר היסטורי, אתרים קטגוריות
Contributors  + יש ערך תקין בשבילמאפיין זה הינו מאפיין מיוחד באתר ויקי זה.
28 May 2019 22:24:50  + תאריך לשינוימאפיין זה הינו מאפיין מיוחד באתר ויקי זה.
הסתרת מאפיינים המקשרים לכאן 
  אין מאפיינים המקשרים לדף זה.
 

 

כתבו את שם הדף ממנו יתחיל העיון.
כלים אישיים
גרסאות שפה
מרחבי שם
פעולות
צפיות
ניווט
תיבת כלים